"פו-אתיקה" – מילת-הנגד של פאול צלאן ואבות ישורון - אסיף רחמים

ההרצאה שלי תבקש להציג את הפואטיקה הרב-לשונית היחודית של פאול צלאן ואבות ישורון, שני משוררים שחווית השואה נחרטה עמוק בבשר נפשם, ושביקשו להחיות באמצעות שירתם את זכר העולם שחרב בגינה ולמצוא לעצמם נקודת אחיזה בעולם החדש, הפוסט-שואתי. היטלטלות זו בין מה שאבד לבין מה שטרם הושג במלואו, בין הנטיה להסתגר בתוך חווית האובדן הפרטי לבין תחושת האחריות ההיסטורית להנציח את זכר המתים ולהעיד על הזוועה שהתרחשה, מחוללת את הפואטיקה היחודית למשוררים הללו, שאותה אגדיר, בעקבות דבריו של פאול צלאן עצמו, כ"פואטיקת-נגד": עמדה שירית שנקודת המוצא שלה והגישה העקרונית שלה היא עמידה-כנגד - נגד הסדר הקיים, נגד הנרטיב החברתי והתרבותי הדומיננטי, נגד שכחת העבר וקורבנותיו לטובת העיסוק בהווה ונשיאת העיניים אל העתיד, ומעל לכל, נגד המשך השימוש הקונבנציונאלי בלשון. זו האחרונה, הפכה עבור צלאן וישורון למאגר שתש כוחו, ושלפיכך יש למצוא דרך ללכת אל מעבר לגבולותיו המסומנים.  ואכן, כל אחד משני המשוררים נוקט בשירתו במהלכים קיצוניים של פירוק והרכבה-מחדש של הלשון שבה הוא כותב, למן היחידות התחביריות הגדולות (בית-השיר, המשפט) ועד ליחידה הלשונית הקטנה ביותר, המלה. הן יצירת צלאן הן יצירת ישורון גדושות בתחדישי-לשון, באינברזיות תחביריות הכוללות בין השאר השתת מבנים תחביריים זרים על תחביר השפה שבה היא נכתבת, במלים משפות זרות או באוצר-מלים אזוטרי הכולל מינוחים מקצועיים, וברבדים היסטוריים שונים של הלשון. הזרה חריפה זו של הלשון השירית ופתיחתה למפגש עם לשונות אחרות (פתיחה שהיא אקט פוליטי מוצהר) מחוללת פואטיקה המבקשת מצד אחד להוליך את השפה אל מעבר לגבולותיה ומן הצד האחר לשמור על מידה של קומוניקטיביות במטרה לתקשר, ולא רק לבטא, את חווית האובדן והטראומה.

בהרצאה זו אציג בקצרה את מאפייני "פואטיקת-הנגד" כפי שהבין ויישם אותה כל אחד מהמשוררים. מתוך מאפיינים אלה, אבקש להראות כיצד שירה מסוג זה מתגבשת למה שאכנה "פו-אתיקה" – עמדה שירית-אתית אקטיבית, המחוללת בשפת הכתיבה תמורות מרחיקות-לכת במטרה להפוך אותה למרחב "אירוח" עבור האחר המודר, ובכך להשיב לו את קולו שהושתק ונגזל.
ראה גם: תשע"ח