בהרצאתי אדגים שימוש במקורות מוזיקאליים וטקסטואלים לצורך כתיבת היסטוריה של הסגנון הספרדי-ירושלמי. הסגנון הספרדי-ירושלמי הוא סגנון של מוזיקה ליטורגית ופרליטורגית – מוזיקה שמבוצעת בעיקר בבית כנסת בשעת התפילה או בשעת טקסים דתיים – שהתפתח בירושלים, ונחשב כיום, לצד סגנון התפילה המרוקאי, לנפוץ ביותר בבתי הכנסת בישראל. אחד מהמאפיינים של הסגנון הספרדי-ירושלמי כיום הוא הקשר ההדוק שבינו לבין המוסיקה הערבית הקלאסית. החזנים המתמחים בסגנון הספרדי-ירושלמי מכירים לפני ולפנים את רזי התיאוריה של המוזיקה הערבית הקלאסית ורפרטואר עצום של שירים ממצרים, סוריה ולבנון. הכתיבה ההיסטורית על הסגנון הספרדי-ירושלמי עד כה סבלה מהסתכלות צרה, שהתבטאה בכמה תחומים. התחום האחד הוא הסקת מסקנות מרחיקות לכת על סמך ניתוח של מספר קטן של בתי כנסת, בדרך כלל אלו שנמצאו בסביבתו הקרובה של הכותב. התחום השני הוא הסקת מסקנות על סמך של ניתוח של טקס בודד – לדוגמה שחרית של שבת – מבלי להתייחס למערכת הטקסית בכללותה. לבסוף, רוב החוקרים הסתמכו עד כה על דעתם וביצועיהם של החזנים הנחשבים לטובים ביותר בתחומם, מבלי לבדוק האם יש הבדל בין ביצועיהם של החזנים המומחים לבין הביצועים הנפוצים בקרב כלל הציבור. בהרצאתי אראה כיצד ההתפתחויות הטכנולוגיות האחרונות, במיוחד הגישה לכמויות עצומות של חומרים מוקלטים ומצולמים שנמצאים באתר הספרייה הלאומית, ביו-טיוב, ובאתרים המתמחים בחזנות, מאפשרות לחוקר להתגבר על המכשולים שנצבו לפני החוקרים בעבר. כמו כן אציג חלק מממצאי.