נושא המחקר: פרשנות הומרוס באלכסנדריה ופרשנות חז"ל למקרא
תקציר המחקר: בעת העתיקה היו האפוס ההומרי והמקרא טקסטים מכוננים בתרבות היוונית ובתרבות היהודית, כאשר כל אחד מהם גיבש סביבו 'קהילות טקסט'. לצד ההבדלים הברורים בין שני טקסטים אלו – בין השאר, המקרא הוא טקסט נורמטיבי שניתן על ידי האל בעוד שהשפעתו העיקרית של הטקסט ההומרי היא ספרותית-תרבותית – הרי שכל אחד מהם נחשב למקודש ולנערץ בתרבותו שלו ויצר מערכת מסועפת של פרשנויות ועיסוק מדוקדק בכל מילה ומילה.
כך במהלך המאות הראשונות לפני הספירה התקיים באלכסנדריה מפעל פרשני עצום שעסק בפרשנות הכתבים העתיקים ובראש ובראשונה בחקר האודיסיאה והאיליאדה. עיקר העיסוק היה בנוסח הטקסט ובפתרון בעיות ברמת הפשט, כגון מילים מוקשות וסתירה בין פסוקים. מסורת פרשנות זו נבעה בעיקר מבית מדרשו של אריסטו, ועמדה בניגוד לאסכולה שעסקה בפירוש אלגורי להומרוס ופרחה בין השאר בפרגמון. הפרשנות האלכסנדרונית השתמרה בסכוליה, הכוללת פירושים לכל פסוק מהיצירות ההומריות, שנכתבו במשך מאות שנים. אוסף פרשנויות זה משמר גם מחלוקות בין האסכולות השונות, שנציגיהן הבולטים הם זנודוטוס, הספרן הראשון באלכסנדריה ומחלוצי מחקר הנוסח הביקורתי ואריסטרכוס, שלו יוחסה הגישה שיש 'לפרש את הומרוס מתוך הומרוס'. פרשנים אלו פיתחו כלים הרמנויטיים משוכללים ומונחים טכניים שהתאימו למחקר שהלך והתפתח במרוצת הדורות.
עד כמה, אם בכלל, השפיע מפעל פרשני עצום זה על פרשנות התורה, בדגש על פרשנות הפשט, של חז"ל?
חוקרים כדאובה, ליברמן והלוי כבר הצביעו על השפעה אפשרית של המחקר ההומרי והמדקדקים היווניים על דרכי הפרשנות של חז"ל, לכל הפחות במינוחים – כמו המידות שהתורה נדרשת בהם – אך הם לא הרחיבו את האמירות הכלליות (ששבו וצוטטו במחקר) לבחינה מקיפה ויסודית של הטקסטים. בנוסף, בשנים האחרונות חלו כמה התפתחויות משמעותיות במחקר שמצדיקות בחינה מחודשת של סוגיה זו:
ראשית, חקר הפרשנות ההומרית התקדם והעמיק ויש בידנו כיום טקסטים נוספים ומהדורות חדשות וכן מחקרים המנתחים את הגישות ההרמנויטיות של האסכולות השונות באלכסנדריה. שנית, כפי שהראו מחקרים שונים, ניכר שהסופרים היהודים ההלניסטיים, כמו דמטריוס ומחבר איגרת אריסטיאס שפעלו באלכסנדריה, היו מודעים למפעל פרשני זה והושפעו ממנו בבואם לפרש את הטקסט המקודש שלהם – תרגום השבעים למקרא. כמו כן הוסבה תשומת הלב המחקרית לכך שפילון, שדגל בפרשנות אפלטונית-אלגורית, מתפלמס ישירות עם פרשנים יהודיים שהשתמשו בשיטות אריסטוטליות ואולי אף בביקורת טקסט מבית מדרשם של זנודוטוס ואריסטרכוס. בנוסף, נחקרה ההכרות המעמיקה של אבות הכנסייה בני תקופתם של החכמים – כגון אוריגינס והירונימוס – הן עם שיטות הפרשנות האלכסנדריניות והן עם שיטת הפרשנות הרבניות. יתרה מכך, אבות הכנסייה, המנתחים את הפרשנות הרבנית דרך משקפיים יווניות-רומיות, רואים בחלק משיטות הפרשנות של חז"ל המשך ישיר לשיטות פרשנות הלניסטיות.
לאור התפתחויות אלו מבקש מחקר זה, בהנחייתם של פרופ' שלמה נאה וד"ר מארן ניהוף, לבחון מחדש ובאופן מעמיק השפעה אפשרית של הפרשנות ההומרית, העשויה אף להסביר חלקית כמה מההבדלים המהותיים בין פרשנות בית שני בארץ ישראל לבין פרשנות חז"ל, כמו הופעתם של מדרשים סכולסטיים דוגמת מדרשי ההלכה ומדרש בראשית רבה.
אולם חשיבותו של המחקר אינה רק בבחינת ההשפעה האפשרית אלא בעצם ההשוואה בין שני קורפוסים פרשניים אלו, הסמוכים זה לזה מבחינת הזמן והמקום. השוואה זו עשויה לקדם את הבנתנו את השווה והייחודי בשני מפעלי הפרשנות הגדולים ביותר של העת העתיקה באופן שאילת השאלות, דרכי התשובה, עקרונות הפרשנות ושיטות העריכה ובייחוד ביחס בין הפרשן לטקסט המקודש, ולתרום לדיון הכללי על ההרמנויטיקה בתקופה זו.
מלגת נשיא תש"ע