נושא המחקר: דרכי ההתקבלות של הפואמה האפית השאה-נאמה ("ספר המלכים") באיראן, בטג'יקסטן ובקרב מהגרים וגולים איראניים בארצות-הברית ובאירופה במאה ה-20 עד ימינו אלה.
מנחה: ד"ר יוליה רובנוביץ
תקציר המחקר: בעבודת הדוקטור אני מבקש לחקור את דרכי ההתקבלות של הפואמה האפית השאה-נאמה ("ספר המלכים") באיראן, בטג'יקסטן ובקרב מהגרים וגולים איראניים בארצות-הברית ובאירופה במאה ה-20 עד ימינו אלה. הפואמה, שחוברה בשפה הפרסית על ידי המשורר אבו אל-קאסם פרדוסי (1020-940 לערך), מגוללת דרך שלל סיפורים ודמויות את עברו המיתי, האגדי וההיסטורי של העם האיראני מקדמת דנא ועד לקץ האימפריה הסאסאנית (651-224) בידי הכיבוש הערבי-מוסלמי. במרוצת הזמן השאה-נאמה התקבע כיצירה קנונית במרחב התרבותי דובר הפרסית, כשסיפוריו לובשים ופושטים צורות מגוונות הן בספרות החצר הן בספרות העממית. לימים, עם עליית הלאומיות, החל השאה-נאמה להיתפס כאפוס הלאומי האיראני, החיוני להבניית זהויות לאומיות ולשימור זיכרון קולקטיבי באיראן ומחוצה לה גם יחד. זאת ועוד, בעת המודרנית, על אף הארכאיות הצורנית והסוגתית שלה, החלה היצירה לשמש ככלי לקידום אינטרסים פוליטיים של קבוצות חברתיות שונות.
בעבודה אתן את הדעת להתקבלות השאה-נאמה בארבעה הקשרים היסטוריים: (1) תחת השושלת הפהלווית (1979-1925) באיראן, אשר עשתה שימוש נרחב בשאה-נאמה לקידום האג'נדה המלוכנית החילונית והאנטי-ערבית שלה; (2) תחת המשטר התיאוקרטי של הרפובליקה האסלאמית מאז 1979 אשר התאפיין בתנודות קיצוניות ביחס ליצירתו של פרדוסי; (3) ע"י מתנגדי הרפובליקה האסלאמית באיראן ובגולה; (4) ברפובליקה של טג'יקיסטן הן הסובייטית והן הפוסט-סובייטית. בכל אחד מהקשרים אלה, האפוס היה נתון לקריאה מגמתית ולפרשנות בררנית למטרות שונות, בין אם להצגת האסלאם כרעיון שהביאו כובשים ערבים ואשר העכיר את אור הציוויליזציה האיראנית, ובין אם להדגשת העבר הטרום-אסלאמי כדי להוכיח את הנוכחות עתיקת-היומין של הרכיב האיראני במרכז אסיה.
מלגת נשיא
שנת תחילת המלגה: תשפ"ד