החוג ליידיש
נושא המחקר: יצירה כביקורת תרבות: על מפעל התיאטרון של דזשיגאן ושומכר
תקציר המחקר: בעבודת המחקר אעסוק בבחינת מפעל התיאטרון של שמעון דזשיגאן וישראל שומכר בהקשר התרבותי, הלשוני וההיסטורי. דזשיגן ושומכר, צמד שחקנים יידים אשר זכו למקום מרכזי בתולדות התיאטרון ותרבות יידיש בפולין ובמדינת ישראל כאחד, התחילו את דרכם האמנותית כשחקנים בתיאטרון היידי האקספרימנטלי "אררט", בניהולו של המשורר משה ברודרזון, בעיר לודזש שבפולין. לאחר שנים ספורות של עבודה משותפת בלודזש עזבו יחד למרכז הוורשאי והקימו תיאטרון סאטירי עצמאי שזכה להצלחה רבה. הם המשיכו כמיקודם לשתף פעולה עם סופרים ומחזאים מרכזיים של התקופה (משה ברודרזון, י. מ. נודלמן ואחרים). התיאטרון של דזשיגן ושומכר התאפיין בהומור חד, בסאטירה פוליטית חריפה וייחודית ובכישרון משחק יוצא דופן. בתקופת מלחמת העולם השנייה המשיכו השניים את פעילותם האמנותית בברית המועצות, מדינה בה אחרי שנתיים נאסרו באשמת פעילות נגד המשטר הסובייטי. במדינת ישראל – עקב האיסור בשנים 1949-1951 לשחקנים מקומיים להופיע ביידיש, השתקעו בהתחלה במלון בריסטול בתל אביב כדי להופיע כשחקנים אורחים עד עלייתם לארץ בתחילת שנות החמישים. דזשיגן ושומכר זכו להצלחה יוצאת דופן בישראל ובתפוצות העולם דובר היידיש. בארץ הם התקבלו באהדה רבה לא רק על ידי קהל דוברי יידיש אלא גם על ידי מבקרי התיאטרון העברי – שהיה דבר יוצא דופן במפת התרבות הישראלית. התיאטרון הסאטירי שלהם נחשב כדוגמה ומודל לחיקוי לתיאטרון הסאטירי בעברית. למרות זאת, היתה למבקרי התיאטרון העברי טענה קשה כנגד הופעתם ביידיש. הדבר נתפש כבגידה לא רק לשונית אלא גם תרבותית ולאומית והיו ניסיונות להכריחם לפי החוק לחדול ו'לגיירם' לתרבות המקומית. כל הניסיונות האלה הסתיימו בכשלון. בתחילת שנות השישים הצמד נפרד. שומכר הצליח להופיע בתפקיד דרמטי בהצגה אחת בתיאטרון רפרטואר ביידיש לפני מותו ב1960 ושמעון דזשיגן המשיך את דרכו במסורת ה"במה הזעירה". הוא הקים להקת תיאטרון משלו בשם "משה ברודרזון" והתמיד להופיע עד 1980, כשהוא נפטר על הבמה, בזמן ששיחק במופע "דוקטוירים הייסן לאכן" (רופאים מצווים לצחוק) מאת שלום עליכם.
פרקטיקה תרבותית, חברתית, ולשונית זו אני בוחן במסגרת עבודת המחקר שלי. מחקרי ממשיך את עבודת הגמר שעסקה בשיח הודות התיאטרון היידי בישראל בעיתונות הישראלית בעברית וביידיש. בעבודה הנוכחית אני מתבסס בניתוח השיח האמנותי של דזשיגן ושומכר כפי שהוא משתקף בכשמונה מאות טקסטים וקטעים מתוך המופעים, במאות ראיונות עמם בעיתונות, באוטוביוגרפיה של שמעון דזשיגאן, ובחומר ארכיוני נוסף (מחברות בימוי, כתבים, רשימות). אני בוחן את דרכי פעולתם, אסטרטגיות וטקטיקות לקיום ופיתוח של מפעלם האמנותי, ואת השיח התרבותי הודותם, כפי שבא לידי ביטוי אלפי כתבות בעיתונות בשפות ובמדינות השונות בהן הם הופיעו (עיתונות ביידיש, בעברית, בפולנית, ברוסית, בצרפתית, באנגלית, בספרדית וכו').
דזשיגאן ושומכר הם מוסד תרבות מרכזי בתולדות התיאטרון היידי בכלל ובתיאטרון היידי בישראל בפרט. התיאטרון של השניים, ואחר כך זה של דזשיגן, הצליח לפתח במשך כחמישים שנה נרטיב ייחודי, בעל משקל וכוח נדירים. הופעותיהם הפכו להיות במדינת ישראל מוקד לעלייה לרגל, טקסים תרבותיים וחברתיים שהיו לחלק אינטגרלי ממחזור התרבות הישראלי. בסביבה תרבותית בה היידיש נתפשה כתרבות וכשפה לא רצויות, התאפשר, ביידיש הלודזשאית של השניים, לפחות לזמן מה, קיומה של תרבות אחרת. כישרונם יוצא הדופן בקליטת המציאות הישראלית הסובבת ותרגומה המרתק באמנות התיאטרון הסאטירי הפך להיות כלי מרכזי לביטוי וביקרות של המציאות הישראלית מכאן ומתן ביטוי ולגיטימציה, לפחות לזמן מה, לתרבות היידיש בישראל. דזשיגן ושומכר פיתחו קריאה חתרנית של המציאות הלוקאלית, תוך הבאת ביקורת לממסד הפוליטי, התרבותי והכלכלי, ולכן נקודת מבחן מרכזית להבנת התפתחותו של תיאטרון ותרבות היידיש בישראל. מפעלם התרבותי הוא לא רק דרך להגדרת תרבות אלא סינטיזה של מקומה של תרבות היידיש בישראל. במרכז המחקר עומדת השאלה מהו מקומם, תפקודם ואיפיונים של מפעל התיאטרון היידי והישראלי של דזשיגן ושומכר ובפרפרזה לדזשיגן, מהו כוחו של ההומור היידי, במערכת הכוחות המתנכרת שהתפתחה בישראל בין התרבות העברית לתרבות יידיש בין 1948 - 1980.
מלגת נשיא תשס"ח