על מרכז מנדל סכוליון
מרכז מנדל סכוליון הוקם בשנת תשס"ג ביוזמת נשיאהּ לשעבר של האוניברסיטה העברית, פרופ' מנחם מגידור, ובסיועה הנדיב של קרן מנדל. מטרתו המקורית של המרכז הייתה לעודד נתיבי מחקר רב תחומיים אשר יעמידו את מדעי היהדות במרכז השיח התרבותי המתנהל בארץ ובעולם, וגם יבססו את מעמדה של האוניברסיטה העברית כגורם מוביל בחקר היהדות. החל משנת תשע"ב, הורחב המנדט של המרכז כך שהוא כולל היום את כל התחומים והמקצועות של מדעי הרוח.
בביתנו שבקומה השנייה של בניין מנדל בהר הצופים אנו שואפים ליצור, לצד שותפינו בבית הספר מנדל, קהילה אקדמית רב תחומית חיה ותוססת, שתשכיל לכונן ולקיים בין כתליה שיח ושיג פורה, פתוח וידידותי. במרכז מנדל סכוליון מתקיימים במקביל שני פרויקטים: קבוצות מחקר הנבחרות אחת לשנה ופועלות למשך שלוש שנים כל אחת, וכן מלגות מנדל המוענקות בכל שנה לשניים עד שלושה בתר-דוקטורנטים מצטיינים ומצטיינות מהארץ ומחו"ל בתחום מדעי הרוח והיהדות, למשך שלוש שנים.
משמעות השם סכוליון
הבחירה בשם סכוליון נולדה מתוך אסוציאציה לטקסט ספרותי מפורסם. בימי הבית השני נוצרה "מגילת תענית", רשימה קצרה של מועדים שמחים בהם אסורים התענית וההספד. הרשימה הזו הסתפקה בציון תאריכים, ולא פירטה את הרקע ההיסטורי של המאורעות המשמחים הנזכרים בה. לפיכך הוסיפו לה מאוחר יותר פירושים ממקורות שונים המשלימים את החסר והמתארים את פרטי המאורעות. כך, למעשה, התקיים טקסט ראשי ולצידו הערות המפרשות אותו.
לאחר חורבן הבית השני התבטל תוקפה של מגילת תענית והיה מקום לצפות שהיא תישכח, אולם הדבר לא קרה. מגילת תענית ניצלה משכחה בזכות הפירוש שלה, העשיר והמעניין, כך שרק בזכות ההערות נשתמר הטקסט. ההיסטוריון היינריך גרץ הציע לקרוא לפירוש הזה בשם "סכוליון". כשחיפשנו שם למרכז עלתה האסוציאציה הזו – בה "סכוליון" מציל משכחה טקסט קלאסי ישן ומעניק לו חיים חדשים.
למילה סכוליון יש ביוונית משמעות נוספת, חמורת סבר פחות. משמעותה היא גם פנאי, leisure. הזיקה בין פנאי לבין הרחבת דעת מזכירה את מאמר חז"ל בבבלי מגילה (ג ע"ב): "איזו היא עיר גדולה – כל שיש בה עשרה בטלנין, פחות מכאן – הרי זה כפר". ה"בטלנים" הללו הם תרגום לעברית של המילה schole ממנה נגזר ה-scholar באנגלית. הקשר בין תרבות פנאי ובילוי לבין מחקר ולימודים מזכיר את טענתו של יוהאן הויזינחה לפיה במהות הפעילות הרוחנית-אנושית עומד ה"אדם המשחק", ה-homo ludens. אדם הפועל בתוך כללי משחק שיוצרת מציאות בדיונית פרי רוחניותו, ולא פרי הצרכים הביולוגיים והחומריים. בימי הביניים קראו לכך "נפש רחבה", כי רק בעל הזמן הפנוי יכול להרשות לעצמו את המותרות של העיסוק בענייני רוח.