היסטוריה של עם ישראל
נושא המחקר: 'ספר דברי האדון': אופיו הלשוני, הספרותי והרעיוני
שם המדריך: ד"ר פאבל מצ'ייקו
תקציר: בעבור לוחם השבתאות המושבע במאה הי"ח, רבי יעקב עמדין, תפיסת העולם הספקנית והרציונאליסטית מכאן והשבתאות מכאן היוו את פניה השונות של הכפירה התיאולוגית שאיימה לקעקע את יסודות הדת ולמוטט את החברה המסורתית היהודית. עמדין צדק. בעוד 'אלהי הפילוסופים' היה כבול למכניזם הרציונאלי של היקום, נסתר מן העולם ואדיש כלפיו; 'אלהי שבתי צבי' היה פרסונאלי לחלוטין, ועל כן קפריזי ובלתי צפוי, מבטל במחי יד את תורתו שלו ומצווה על המשיח להמיר את דתו. בין כך ובין כך, העולם הישן הלך והתפורר. 'ספר דברי האדון' (Zbiór Słów Pańskich), אוסף דבריו של יעקב פראנק, נציגה הרדיקלי ביותר של שבתאות המאה הי"ח ומי שביקש להביא 'דבר חדש לעולם' על ידי רמיסת החוקים והדתות כולם, בכלל אלה המסורת השבתאית שממנה הגיח והדת הנוצרית שאליה נכנס עם מאמיניו, מהווה תיעוד ייחודי של השבר שהתרחש בחברה היהודית במפנה העת החדשה וניסיון מרתק להתחדשות דתית.
'דברי האדון' הוא המקור הפראנקיסטי העיקרי והחשוב ביותר לתולדות התנועה לאחר המרתו של פראנק לנצרות בשנת 1759, ותיעוד מפורט של הדוקטרינה הפראנקיסטית כשזו הגיעה לשיא פיתוחה. המקור, המצוי בשלשה כתבי-יד, אינו חיבור רגיל. הוא נעדר עלילה מובחנת ואין בו מהלך אינטלקטואלי רציף. משלים, חלומות, דברי תוכחה וזיכרונות מזמנים שונים משמשים בו בערבוביה, וכך גם מסורות שונות – יהיו אלה מדרשי חז"ל וזוהר או אלמנטים מן הפולחן הקתולי בפולין, מסורות קבליות ממזרח-אירופה או מסורות שבתאיות מתורכיה, סיפורים סוּפיים או פולקלור סלאבי. אופיו הסינקרטיסטי של 'דברי האדון' ואתוס החידוש המפעם בו באים לידי ביטוי גם בשפתו. החיבור כתוב בפולנית המשובצת בעברית, ביידיש, בגרמנית, בלדינו ובתורכית. תוכנו ה'איקונוקלסטי', שימוש באמצעים לשוניים 'לימינאליים' דוגמת משחקי מילים רב-לשוניים, ולבסוף, הפניית עורף ללשון הקודש לטובת 'שבעים לשונות' של האומות, מרכיבים את השפה חדשה שהפראנקיסטים נדרשו לאמץ בדרכם המפותלת אל הגנוזיס הנסתר והאל האמיתי שאליהם הוביל אותם רבם, פראנק; ובלשונו שלו: 'כשבאים לשמש, מוכרחים לדבר כמו השמש, וללבוש אותם לבושים כמו השמש, וכשבאים לירח, ללבוש אותם לבושים כמו הירח ולדבר בלשון הירח'.
בעוד המחקר על 'דברי האדון' התמקד לרוב במקורותיה הקבליים והשבתאיים של הדוקטרינה הפראנקיסטית, מחקרי ינתח את ההיבטים הפילולוגיים, הספרותיים והתיאולוגיים של המקור, תוך שימת לב להקשר ההיסטורי הרחב של ראשית העת החדשה. תופעות בארוקיות דוגמת הבחנה בין פסאדה חיצונית לתוכן פנימי הרמטי, העמדת דת אישית הנסמכת על קריאה לא מסורתית של כתבי הקודש, נטישת האדם את האל ונטישת האל את העולם, אובססיה לחלומות וכו', כולם מאפיינים חשובים של 'דברי האדון' ונדרש לתת עליהם את הדעת. בזאת הוא יעמיד לראשונה תמונה מפורטת וכוללת של החיבור. יהיה בכך כדי לשפוך אור חדש על דרכי ההיווצרות של הילקוט, מגעיו עם מסורות אחרות, שיטתו הפרשנית, ולבסוף, גם על עולמם הפנימי של יעקב פראנק ובני חבורתו במפנה העת החדשה.
מלגת נשיא תשע"ה